הספרים החיצונים – לתורה לנביאים לכתובים ושאר ספרים חיצונים | כרך ב

הקורפוס המכונה ״הספרים החיצונים״ או "ספרות בית שני״ אינו, למען האמת, קורפוס כלל, אלא מגוון רחב של ספרויות שנוצרו בין המאה השלישית לפני הספירה למאה הראשונה לספירה, כלומר בתקופה ההלניסטית והרומית מוקדמת. חלק מן הספרים נכתבו במקורם בעברית או בארמית, על ידי יהודים ביהודה או במזרח, וחלקם האחר נכתב ביוונית והוא משקף את עולמה של היהדות ההלניסטית, ובעיקר את זה של יהדות מצרים. אלא שהספרים לא נשתמרו במסורת היהודית. קהילת אלכסנדריה המפוארת חרבה במאה השניה לספירה, ואילו ליהודי ארץ ישראל ובבל בתקופת חז״ל לא היה ככלל עניין בשימורם של ספרים אלה. שפר גורלם של החיבורים אשר נכללו בתרגום השבעים, שהיה בשימושם של יהודי אלכסנדריה ואומץ מאוחר יותר על ידי העולם הנוצרי. חיבורים אלה עברו קנוניזציה והפכו לחלק מכתבי הקודש הנוצריים או נכללו במורשתן של קהילות נוצריות שונות.

ככלל, כל מה שהשתמר מספרויות אלה, בזכות הכנסיות הנוצריות השתמר. יצירות שהתקדשו אצל הקתולים – הועתקו ונשמרו על ידם. חיבורים אחרים התקדשו בקהילות אחרות, לעתים מרוחקות, וכך חייהם של "ספרים חיצונים" נמשכו במגוון שפות, לפי הקהילות שבהם נחשבו סמכותיים: ספר היובלים למשל השתמר במלואו רק בגֶעז, שפת הקודש באתיופיה, חנוך השני השתמר רק בסלאבית עתיקה, וחזון ברוך רק בסורית (ניב ארמי שרווח בקהילות נוצריות באזור סוריה). בשלושת המקרים הללו, ובאחרים כמותם, התרגומים שנשתמרו נעשו מתוך התרגום היווני ולא ישירות מן המקור. נוסיף כי גלגולי המקורות הביאו לכך שלעתים החיבורים נמסרו ביותר מגרסא אחת. כך חיבורים כגון חנוך ב' וספר טוביה נמצאים בגרסאות שונות, קצרה וארוכה, שהיחסים ביניהם לא לגמרי ברורים (הדברים נידונים במחקרים על כל חיבור שבהפניות להלן). בספר טוביה מוצגות במהדורת כהנא שתי גרסאות, זו מתחת לזו, ואילו בחנוך ב' רק אחת.

ספרים אלה לא נלמדו ולא נודעו בבתי המדרש של חז"ל (מעמדו של בן סירא היה יוצא דופן; ראו ברשימה הביבליוגרפית בסעיף על הספרות החיצונית וחז״ל). בימי הביניים אנו מוצאים הדים להיכרות כלשהי עם מסורות שונות, ואולי אף עם קטעי יצירות שבאותו זמן עוד נמסרו בעברית ובארמית, הן באשכנז והן במזרח (קטעים בודדים נמצאו בגניזה הקהירית, ראו ביבליוגרפיה), ופרשנים מעטים (הידוע בהם הוא ר' משה הדרשן) עשו בהם שימוש, אך רק באופן ספורדי ולא רציף. אין לשלול גם את האפשרות שטקסטים קדומים אבדו והתגלו מחדש בימי הביניים כדרך שמגילות ים המלח התגלו במאה העשרים. בנוסף, חלק מהמופעים של חיבורים עבריים מתקופת בית שני בימי הבינים אינם משקפים מסורת חיה, אלא תרגומים חוזרים מיוונית, לטינית וסורית.

במאה התשע־עשרה החל להתעורר עניין מחודש בחיבורים אלה בקרב חוקרי יהדות כחלק מהעיסוק בלימוד היסטורי ופילולוגי של הספרות היהודית הקדומה בתנועת 'חכמת ישראל'. כבר ב־1830 הוציא יצחק זקיל פרענקל, מלומד יהודי גרמני, תרגום חלוצי של הטקסטים שנשתמרו ביוונית תחת השם ״כתובים אחרונים״ (והוסיף תת־כותרת: ״אשר לא נודעו לישראל מימי היכתבם עד היום הזה״). אך כאמור טקסטים רבים לא נשתמרו ביוונית אלא בשפות אחרות.

רק מאה שנים אחר כך, בשנת 1936, יצאה לאור אסופה עברית שלמה שיזם, התקין וערך אברהם כהנא – משכיל יהודי רוסי אוטודידקט שהפך למו״ל ארץ ישראלי ולמנהלה של ספריית שער ציון (כיום 'בית אריאלה') בתל־אביב – תחת הכותרת "הספרים החיצונים". זהו אוסף תרגומים מקיף של חיבורים מספרות הבית השני, שאת חלקם כהנא תרגם בעצמו ולחלקם גייס מלומדים שונים. הספר יצא בהוצאה עצמית (בשם 'מקורות') בתמיכת מוסד ביאליק. חיים נחמן ביאליק עצמו תמך במפעל זה בראשיתו, שכן הוא ראה בו מפעל איסוף לאומי, מעין אלה שהוא עצמו עסק בהם: כינוס של אוצרות ישראל הקדומים שנעלמו מן ההוויה המסורתית ועתה הוכשרה השעה להשיבם ללב היהדות המתחדשת.

השם שבו בחר כהנא, ״הספרים החיצונים״, אינו מקרי. במחקר נהוג היה לדבר במונחים תיאולוגיים, כגון Intertestamental Literature, הספרות שבין הבריתות, כלומר הספרות שנוצרה בתקופה שבין הברית הישנה והברית החדשה. מונחים אלה אינם רווחים עוד, וכעת מדברים בדרך כלל על ״ספרות הבית השני״ (מונח בעייתי כשלעצמו, שכן על פי המחקר העכשווי חלק נכבד מהספרות המקראית הקאנונית עצמה נוצר או נערך בתקופת הבית השני). כהנא לעומת זאת אימץ את המונח שבו השתמשו חז"ל לכינוי היצירות החוץ־מקראיות. זהו מונח שלילי מעיקרו שקובע מה ראוי להיכנס לבית המדרש ומה לא. המשנה קובעת ש״הקורא בספרים החיצונים״ הוא אחד מאלה ש״אין להם חלק לעולם הבא״ (סנהדרין י, א). המשנה אינה מדברת על קורפוס מסוים אלא על ספרים כתובים הקרובים למקרא בתוכנם ובסגנונם, שהחכמים הכירו וביקשו לדחות. דחייתם קשורה בין השאר לתפיסה שיש להבחין בסכין חריפה בין התורה שבכתב, 24 ספרי המקרא, לבין מסורות החכמים שנשמרות רק כתורה שבעל פה, הבחנה שקיומם של הספרים החיצונים מטשטש.

כהנא, כביאליק, מבקש להחזיר לחיק התרבות העברית בדיוק את מה שחז״ל הוציאו ממנה, לאסוף מחדש את הנידחים. וכך אכן נפתח מבואו הקצר של כהנא לספר: ״חוזרת אל מחננו תקופת ספרות תמימה וגדולה... אלפי שנים נדחה היתה לבין מחנות של נכרים... חיצונית קראו לה״.

איכות התרגומים באסופה זו שונה מחיבור לחיבור, אך הם נעשו על ידי טובי המלומדים כותבי העברית בשנים אלה, ומשקפים את מצב המחקר בזמנם. יצירות בודדות (בן סירא, חזון עזרא, ספר היובלים, מקבים א–ג, ראו בביבליוגרפיה בפירוט) יצאו מאז בתרגומים מדעיים לעברית, אך מרבית הספרים אינם קיימים בתרגום עברי טוב יותר אף כיום (במקרים שיש כאלה – מוטב להיעזר בהם. בייחוד הדבר אמור ביחס לספר בן סירא שם כדאי להשתמש במהדורת סגל תשי״ט, שהן הטקסט והן הפירוש שבה טובים בהרבה מאלו שבמהדורתנו).

תרגומים רבים של ספרות בית שני, לאנגלית ולשפות אחרות, התפרסמו במגוון אסופות, וכן פורסמו פירושים מחקריים לחלק מן היצירות שונות. אך התרגום לעברית כולל היבט נוסף, שאינו קיים בשפות אחרות, והופך את המשימה לייחודית ומורכבת הרבה יותר. חלק ניכר מהחיבורים נוצרו במקור בעברית או בארמית (חנוך, יובלים, טוביה, בן סירא, מקבים א, חזון עזרא וחזון ברוך, תהלים קנא, וייתכן שכך גם לגבי טקסטים נוספים שחוקרים נחלקים האם שפת המקור שלהם היא שמית או יוונית: כגון ספר יהודית, מזמורי שלמה, תפילת מנשה, וכן קטעים בספרי אסתר ודניאל בתרגום השבעים שאינם נמצאים בנוסח המקרא העברי שלפנינו). על כן, בטקסט העברי יש היבט של שחזור שאין בתרגומים לשפות אחרות. מפתה מאוד "לחזור" לשפת המקור, אך אסור לשכוח שבדרך כלל אנחנו לא יודעים מה לשונו וסגנונו של הטקסט המקורי (אלא אם כן נמצאו שרידים שלו בין מגילות קומראן, ראו להלן). התרגומים בסדרה של כהנא מבוססים על לשון מקרא ועל מטבעות לשון מקראיים, וכך הם מקנים תחושה של היכרות, אך יש לזכור כי זו תחושת ביתיות מטעה.

Publisher:

הוצאת מסדה